ישראל נ' לוקסאוטיקה אופטיקס בע"מ ואח'

פסק דין

המבקשת הגישה תובענה למתן פסק דין הצהרתי כי המטלטלין אשר נמצאים בחנות למוצרי אופנה הנמצאת במלון בקלאב הוטל באילת (להלן: "החנות") הינם בבעלותה.

בתמיכה לעתירתה צירפה המבקשת הסכם לרכישת החנות מיום 15.03.09 שנחתם בינה לבין המשיבה 5, חברת ליאם סאן קלאב בע"מ (להלן: "ליאם") וכן קבלות וחשבוניות מס בקשר למיטלטלין בחנות.

כן צורפו תצהירה של המבקשת עצמה, וכן תצהירו של מר שי מויאל (להלן: "שי"), שהוא 'נציגה' של ליאם (ראה סעיף 10 לתצהירו),

התקיים דיון במסגרתו נחקרו המבקשת ושי על תצהיריהם, והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון

לשיטת המבקשת היא רכשה את החנות ופעילותה בהתאם להסכם מאת ליאם. מעיון בהסכם עולה שהעסקה כוללת את ציוד, ריהוט, אביזרי תצוגה, מלאי החנות וכל רשימת הציוד שצורפה להסכם וכן המוניטין של העסק לרבות הזכות להשתמש בשם העסק (ראו סעיפים 2.1.1 ו- 2.1.2 להסכם).

על פי ההסכם התמורה היא בסך של 20,000 ₪ שישולמו בשני תשלומים – האחד על סך 10,000 ₪ במועד החתימה על ההסכם והשני על סך נוסף של 10,000 ₪ למחרת החתימה על ההסכם (ראו סעיף 5 להסכם).

מעיון בהוראות ההסכם עולה שהחזקה בחנות עוברת למבקשת ביום ביצוע התשלום הראשון, אולם קיימת תקופת נסיון של 3 חודשים אשר בסופה אמורה ליתן המבקשת הודעה בכתב האם היא מעוניינת בקיום העסקה – וכן: "עד לתום תקופת הנסיון תמשיך החנות לפעול באמצעות המוכר [ליאם – ע.מ.] כאשר הכנסות החנות בתקופת הניסיון ייחשבו של הקונה וזאת במידה והוא נתן הודעה בסוף תקופת הנסיון כי הוא מעוניין בקיום העסקה" (ראו סעיף 6 להסכם).

במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה המבקשת כיצד שילמה את סכום התמורה, והיא השיבה כי הדבר נעשה באמצעות העברה בנקאית "בכל חודש". עוד ציינה כי המדובר בהעברה מחשבונה לחשבונו של שי. המבקשת לא ידעה לומר כמה תשלומים שילמה ואיזה סכום העבירה ואף לא צירכה לעתירתה כל אסמכתא על העברת התשלומים.

מנגד – העיד שי לעניין התמורה כי קיבל מהמבקשת סכום של 5,000 ₪ ומנגד התחייב לתת לה עזרה בחנות והיא "מוציאה לי חשבוניות. היא צריכה להחזיר לי כסף כי נתתי לה יותר מ- 5 חודשים עזרה בחנות. הייתי מחוייב ל – 5 חודשים ונתתי יותר ועל החודשים האלה מגיע לי תשלום. עד היום אני עדיין נותן לה עזרה".

שי הבהיר כי התשלום הועברה בהעברה לחשבון "מהסניף של אמא שלה".

הנה כי כן, עיננו הרואות כי קיים חוסר התאמה בעדות המבקשת ושי ביחס לתמורה.

שניהם מצהירם כי התמורה לא שולמה במלואה, המבקשת לא זוכרת (באופן מעורר תמיהה של ממש) כמה תשלומים שילמה על חשבון, ושי מצדו לא זכר מה התשלום אותו קיבל.

זאת ועוד; המבקשת התחמקה לענות לשאלה מהו השכר אותו היא משלמת לשי עבור עבודתו: "300 ₪ ואני לא חייבת לתת לך חשבון".

כאמור, המבקשת נמנעה מלהציג אסמכתאות בגין התשלומים אותם לכאורה ביצעה בגין ההסכם.

במסגרת החקירה הנגדית התברר כי המבקשת ושי הם בני זוג. זאת המבקשת לא ציינה במסגרת הבקשה.

מהתרשמותי מעדויות המבקשת ושי והסתירות באשר לגרסאות העובדתיות בקשר לחתימת ההסכם (המבקשת טענה כי נחתם בנוכחות נציג המלון ושי ציין כי כי נחתם במעמד הצדדים בלבד), מעלים ספק של ממש אם מדובר בעסקה שהגיעה לכלל הבשלה.

תשובותיהם של העדים מעוררים קושי של ממש לקבל את גרסתם, ונראה כי המדובר בהסכם למראית עין בלבד.

זאת ועוד; המבקשת לא הציגה כל אסמכתא לתשלום בגין הסחורות המצויינות בנספח ג' לעתירתה, למרות שרוב הסחורה סופקה זה מכבר, מה גם המבקשת ציינה בחקירתה כי היא רוכשת במזומן ולא באשראי.